החלטה בתיק בש"א 3272/12 - א'

1.        זו היא בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.2.2012 (כב' השופט מינץ), לפיו נמחק ערעור שהגיש המבקש על שומת מס ערך מוסף, וזאת בגין אי תשלום מס שנקבע כי אינו שנוי במחלוקת.

2.        המבקש היה מיוצג בהליך שהתנהל בבית-המשפט המחוזי, אולם בהליך שלפניי הוא מייצג את עצמו. בבקשה ההתחלתית להארכת מועד טען המבקש כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נמסר לידיו ביום 7.3.2012. מנגד, בתגובת המשיב נטען כי פסק-הדין הומצא לידי המבקש ובא-כוחו דאז במועד מוקדם יותר, וכי הדבר נקבע במפורש בהחלטות מאוחרות שנתן כב' השופט מינץ בבית-המשפט המחוזי אשר צורפו לתגובת המשיב. על רקע זה ולמען שלמות התמונה, ביקשתי מעורך-דינו לשעבר של המבקש אשר ייצג אותו בבית-המשפט המחוזי, להודיע מתי הומצא לידיו לראשונה פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נשוא ההליך שלפניי. מתגובת בא-כוחו לשעבר של המבקש עלה כי פסק-הדין הומצא לידיו באמצעות הפקסימיליה ביום 19.2.2012. כפי שציינתי בהחלטתי הקודמת בתיק, לצורך ההליך שבכותרת די בהמצאת פסק-הדין לעורך-הדין של המבקש אשר ייצג אותו בבית-המשפט המחוזי, בהיותו מורשה לקבלת כתבי-בית-דין מטעם המבקש בהליך שהתנהל שם (ראו: תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). העובדה שבהמשך הדרך, מסרה מזכירות בית-המשפט המחוזי עותק מפסק-הדין לידיו של המבקש אישית לפי בקשתו, אינה משנה מכך שפסק-הדין הומצא לראשונה למורשה מטעם המבקש ביום 19.2.2012. בהתחשב בכך, תקופת 45 הימים להגשת ערעור לבית-משפט זה הסתיימה ביום 4.4.2012. הבקשה להארכת מועד שבכותרת הוגשה ביום 24.4.2012, קרי- באיחור של 20 ימים.

3.        בבקשה ההתחלתית להארכת מועד טען המבקש בכלליות וללא תמיכה בתצהיר, כי אביו אושפז בבית-חולים לפני חג הפסח וכי הוא עצמו מטופל בבעיות בריאות שונות (שלא פורטו), ולפיכך לא התפנה על-מנת לאתר עורך-דין שיגיש את הערעור מטעמו. מסיבה זו, עתר המבקש לאורכה בת מספר חודשים להגשת הערעור (עד יום 15.7.2012) וזאת לצורך מציאת עורך-דין שייצגו בערעור.

           בהחלטתי מיום 16.5.2012 הבהרתי למבקש כי בניגוד לנטען על-ידו, הבקשה להארכת מועד שבכותרת לא הוגשה בתוך תקופת 45 הימים להגשת ערעור אלא היא הוגשה באיחור ניכר של 20 ימים. נוכח היותו של המבקש בלתי מיוצג בהליך שלפניי ובשים לב למהות ההליך העיקרי, ראיתי לאפשר למבקש להגיש תצהיר משלים בו יפרט את הסיבות לאיחור הנדון ואת הטעמים לבקשה להארכת מועד בצירוף תיעוד מתאים.

           בתצהיר המשלים טען המבקש שתי טענות מרכזיות לעניין האיחור בהגשת ההליך: ראשית, המבקש שב על הטענה כי מצבו הבריאותי של אביו מנע ממנו לטפל בענייניו ולאתר עורך-דין שייצגו. בעניין זה צירף המבקש מסמכים רפואיים לתמיכה בטענה לפיה אביו אושפז בבית-חולים ביום 3.4.2012 ושוחרר לביתו ביום 8.4.2012. לפי הנטען, המבקש סעד את אביו בימים שלפני האשפוז וכן בימים שלאחר שחרורו מבית-החולים ולפיכך לא עלה בידי המבקש להגיש את הערעור במועד. שנית, המבקש טען לטעות שבדין לעניין אופן ספירת הימים להגשת ערעור. לטענת המבקש, הוא פנה מספר פעמים לכב' השופט מינץ בבקשה לקבל עותק של פסק-הדין ממזכירות בית-המשפט המחוזי, וסבר בטעות כי הדבר עצר את מניין הימים להגשת ערעור לבית-משפט זה. המבקש הוסיף וטען כי ביום 7.3.2012 הוא קיבל לידיו עותק מפסק-הדין לאחר שניגש למזכירות בית-המשפט המחוזי בעצמו. לטענת המבקש, הוא סבר בטעות כי תקופת 45 הימים להגשת ערעור התחילה מאותו היום, באופן שההליך שבכותרת הוגש במועד (בשים לב לימי פגרת הפסח).

4.        המשיב מתנגד לבקשה להארכת מועד שבכותרת שכן לטענתו האיחור בהגשת ההליך הוא משמעותי ולא הוצג "טעם מיוחד" בעניינו. לטענת המשיב, הבקשה להארכת מועד הוגשה בחוסר תום-לב, וכל תכליתה להוביל לעיכוב בהליכי גבית חוב המס.

5.        לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. לצורך מתן אורכה להגשת ערעור, על מבקש האורכה להוכיח "טעם מיוחד" לעיכוב בהגשת ההליך (ראו: תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על דרך הכלל, "טעם מיוחד" כאמור נעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן תלויות במבקש האורכה או בבא-כוחו. כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי ככל שמשך האיחור בהגשת ההליך הערעורי גדול יותר, כך גובר משקלו של "הטעם המיוחד" הנדרש לצורך קבלת האורכה המבוקשת. הנטל בעניין זה מונח על כתפיו של מבקש האורכה.

6.        במקרה דנן, דעתי היא כי על-אף ההזדמנות שניתנה לכך, לא הצליח המבקש להרים את הנטל ולשכנע כי האיחור המשמעותי בהגשת ההליך שבכותרת היה מוצדק. ראשית, הן מבדיקה בנט-המשפט והן מהודעת בא-כוחו לשעבר של המבקש עולה כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הומצא לידי עורך-דינו דאז ביום 19.2.2012. כאמור, המבקש טוען שסבר בטעות כי ספירת הימים להגשת הערעור החלה ביום 7.3.2012 - המועד בו לפי הנטען קיבל המבקש לידיו ממזכירות בית-המשפט המחוזי עותק מפסק-הדין. ייאמר מיד כי אם אמנם כך סבר בשעתו המבקש, לא ברור מדוע הוסיף להגיש לבית-המשפט המחוזי ביום 15.3.2012 וביום 29.3.2012 בקשות להמצאתו של פסק-הדין הנדון לידיו. מכל מקום, הטעות הנטענת בנוגע לאופן מניין הימים אינה סבירה במישור האובייקטיבי, שכן מען ההמצאה שנמסר בפתח ההליך בבית-המשפט המחוזי עבור המבקש, היה מען משרדו של עורך-דינו דאז. אוסיף ואומר כי לגישתי, טעותו הנטענת של המבקש לא היתה סבירה אף במישור הסובייקטיבי. המבקש לא פירט אילו מאמצים עשה בניסיון לברר את סדרי הדין החלים לעניין אופן ספירת הימים להגשת ערעור. לא הוצג הסבר ממשי מדוע לא ניסה המבקש להיוועץ בבא-כוחו לשעבר או במרכז המידע לצורך בירור המועד האחרון להגשת ערעור, דבר שיכול היה למנוע בנקל את השגגה הנטענת בנוגע לאופן מניין הימים. יתרה מזאת; בהחלטתו של כב' השופט מינץ מיום 29.3.2012 צוין במפורש כי פסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת הומצא לבא-כוח המערער דאז באמצעות הפקסימיליה ביום 19.2.2012. בשלב זה, כבר היה אמור המבקש להבין - או למצער לחשוד בקיומה של אפשרות - כי חלה טעות מצידו בספירת הימים וכי יש למנות את תקופת הערעור החל מיום 19.2.2012 (ולא 7.3.2012). אף-על-פי-כן, נמנע המבקש מעריכת בירור כלשהוא בעניין. בהתחשב במחדלים האמורים, לא שוכנעתי כי המבקש עשה מאמץ כן ואמיתי למניעת השגגה הנטענת בנוגע לאופן ספירת הימים (ראו והשוו: בש"מ 6229/11 דון-יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה (לא פורסם, 10.2.2012)).

           שנית, בבקשתו ההתחלתית להארכת מועד טען המבקש לקשיים בריאותיים שלו-עצמו. טענות אלה נטענו בעלמא, ללא פירוט כלשהוא וללא תיעוד, ולפיכך אינני רואה להיזקק לטענות אלה. אשר לאביו של המבקש - מהתצהירים של המבקש ואימו, מהמסמכים שצורפו בעניין זה וממהות המחלות שפורטו, עולה כי מצבו הבריאותי של האב אינו בטוב מזה תקופה ארוכה. מהחומר שבתיק עולה כי הדבר לא מנע מהמבקש להגיש בעצמו לבית-המשפט המחוזי מספר בקשות במהלך חודש מרץ 2012. אמת, נראה כי בתחילת חודש אפריל 2012 - בסמוך לפני חג הפסח - חלה התדרדרות מסויימת במצבו הרפואי של האב, שהובילה לאשפוזו בבית-חולים למשך מספר ימים. עם זאת, ההתדרדרות האמורה אירעה בסמוך לפני תום תקופת 45 הימים הקבועים בדין להגשת הערעור. ממילא, אף אם באותם ימים סעד המבקש את אביו, אין בכך כדי להסביר מה מנע מן המבקש לפעול להסדרת ייצוגו או להגשת הערעור בכוחות עצמו בשבועות שקדמו לכך. זאת ועוד; לא שוכנעתי כי העזרה שהמבקש טוען כי הושיט לאביו בגין אשפוזו בבית-חולים למשך מספר ימים, מנעה מהמבקש כל אפשרות להגיש בעצמו את הבקשה להארכת מועד במועד מוקדם יותר.

           שלישית, המבקש עתר לאורכה בת שבועות ארוכים לצורך הסדרת ייצוגו, אולם לא פירט דבר אודות מאמציו להסדיר את הייצוג - אף לא לאחר שחרור אביו מבית-החולים - ולא שכנע כי פעל במטרה לצמצם ככל הניתן את העיכוב בהגשת הערעור. ההתנהלות הדיונית האמורה אינה מתיישבת עם הפנמת החובה לכבד את המועדים הקבועים בדין, והיא עלולה להצביע על זלזול בסדרי הדין. בהתחשב בכל האמור עד כה, לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה להיעתר לבקשת האורכה שלפניי.

7.        בסיום הדברים יובהר כי אינני מקלה ראש ברצונו של המבקש להביא את טענותיו הערעוריות לבירור לפני בית-משפט זה. עם זאת, מהתנהלותו הדיונית של המבקש נראה כי לא אצה לו הדרך להגיש את הערעור וכי לא נעשו מצידו מאמצים כנים למלא אחר סדרי-הדין. בהתחשב בכך שהאיחור בהגשת ההליך הינו משמעותי (כשלושה שבועות), ובשים לב לכך שהמבקש לא הרים את הנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הערעור, ראיתי להעדיף בנסיבות המקרה דנן את הוודאות והיציבות המשפטית ואת עקרון סופיות הדיון, ולדחות את הבקשה להארכת מועד. לפנים משורת הדין, אמנע מלחייב את המבקש בהוצאות המשיב בגין הגשת תגובתו בהליך זה.

ניתנה היום, י"ז בסיוון תשע"ב (7.6.2012).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. כש

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: